לוי רמות עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ נ' ודולי ואחרים

החלטה

החלטה

כללי

1.מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא (כב' השופט ארנברג), מיום 18.12.11 (להלן – "ההחלטה"), ולפיה, דחה ערעור, על החלטת רשם ההוצאה לפועל (כב' הרשם קטוביץ'), אשר קיבל, באופן חלקי, את בקשת המשיבים בטענת "פרעתי", שהגישו בתיק הוצאה לפועל שנפתח לביצוע פסק דין בעניינם, בגין חוב כספי למבקשת.

רקע עובדתי ודיוני

2.המבקשת פנתה ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים, בעניין ביצוע פסק דין, מיום 26.2.06 (ת"א (מחוזי - י-ם) 2573/00 – כב' השופט דרורי), לפיו, הוטלו על המשיבים חיובים כספיים, בסכומים ובתנאים שנקבעו (להלן – "פסק הדין"). מנגד, הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין, בצירוף בקשה לעיכוב ביצועו. בית המשפט קבע, כי ההליכים יעוכבו בכפוף להפקדת סכומים שפורטו, בקופת בית המשפט המחוזי. בית המשפט הוסיף וקבע, כי המבקשת תהיה רשאית לקבל לידיה את הסכומים שיופקדו, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית בשיעור הסכום שהופקד. אין חולק, כי חלק מהמשיבים הפקידו כספים בקופת בית המשפט וההליכים בעניינם עוכבו, כמו כן, אין חולק כי המבקשת הפקידה ערבות בנקאית בשיעור חלק מהסכום שהופקד וקיבלה לידיה חלק מהכספים ועד לגובה הערבות. ערעור המשיבים בבית המשפט העליון, נדחה, והמבקשת פנתה לחידוש הליכי ביצוע פסק הדין, בעניינם.

3.בנסיבות אלו, הגישו המשיבים בקשה בטענת "פרעתי". לטענתם, יש לחשב את ריבית הפיגורים שנקבעה בפסק הדין, מיום מתן פסק דין של בית המשפט העליון, בערעור. עוד נטען, כי יש לנכות מהחוב הפסוק את הסכומים שהופקדו בבית המשפט המחוזי, על פי החלטת בית המשפט העליון, מיום הפקדתם בקופת בית המשפט, חלף במועד העברתם לידי המבקשת. יצויין, כי טענות נוספות של המשיבים נדחו.

4.בהחלטתו קבע כב' הרשם, כי במשך תקופת עיכוב הביצוע אין לגבות ריבית פיגורים. עוד נקבע, נוכח האפשרות שעמדה למבקשת לקבל לידיה את סכומי הכספים שהפקידו המשיבים בקופת בית המשפט (כנגד ערבות בנקאית), כי יש לראות את מועד ההפקדה, כמועד שבו בוצע התשלום לידי המבקשת, ומכאן, יש להקטין את החוב הפסוק בשיעור הכספים שהופקדו, נכון למועד הפקדתם.

5. המבקשת לא השלימה עם החלטת כב' הרשם (וכך גם המשיבים) והגישה ערעור על החלטתו. בית משפט קמא דחה את ערעור המבקשת, הן לעניין קביעת הרשם בדבר המועד הרלוונטי להקטנת החוב הפסוק, והן לעניין שיערוך החוב הפסוק במהלך תקופת עיכוב הביצוע. יוער, כי השגות המשיבים בעניינים אחרים, נדחו. בית משפט קמא אימץ את החלטת כב' הרשם וקבע, לעניין תקופת עיכוב הביצוע, כי אין מקום להוסיף על החוב הפסוק ריבית פיגורים, אלא הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, בלבד וזאת, על יסוד ההלכה שנקבעה בעניין ע"א 5420/07 דמארי ויקטור נ' צוות ברקוביץ' מאגרי בנייה בע"מ ואח' (טרם פורסם), 04.03.2008 (להלן – "עניין דמארי"). בית המשפט הוסיף, לעניין הפקדת כספים בקופת בית המשפט, כי יש לנכותם מהחוב הפסוק במועד הפקדתם, (חלף במועד העברתם לידי המבקשת), זאת מן הטעם, כי עמדה למבקשת האפשרות לקבלם מיד עם הפקדתם כנגד הפקדת ערבות בנקאית בסכום שהופקד, ומשלא עשתה כן, בין אם מרצון ובין אם מחוסר יכולת, יש לראות את מועד ההפקדה כמועד התשלום למבקשת ולבצע הפחתת החוב הפסוק, בהתאם.

6.המבקשת איננה משלימה עם החלטת בית המשפט קמא ומשיגה על קביעותיו. לטענתה, אין מקום לזקוף לחובתה את האפשרות שניתנה לה לפדות את הכספים שהפקידו המשיבים בקופת בית המשפט כנגד ערבות בנקאית, מן הטעם כי לא היה באפשרותה להמציא ערבות בנקאית לגבי מלוא הסכום שהופקד, שכן רק במאמץ רב הצליחה להמציא ערבות בנקאית לגבי חלק מהסכום. המבקשת הדגישה, כי בית המשפט העליון, בהחלטתו, בעניין עיכוב הביצוע, לא קבע, כי דין הפקדת הכספים בקופת בית המשפט, כדין תשלום למבקשת וכי במועד הפקדתם יש לקזז את הכספים שהופקדו מהחוב הפסוק. המבקשת הוסיפה וטענה, כי אין להשלים עם החלטת בית משפט קמא, שכן הפקדת הכספים בקופת בית המשפט הביאה לתוצאה לפיה, נהנו המשיבים בשל הפחתת ריבית הפיגורים, זאת בשעה שהמבקשת קיבלה את כספי ההפקדה בצירוף הפרשי הצמדה למדד בלבד ולא נהנתה כלל מהכספים שהופקדו בקופת בית המשפט. בנסיבות אלו טענה, כי טעה בית המשפט קמא בקביעתו, לפיה, דין הפקדה בגזברות בית המשפט דינה כדין תשלום החוב הפסוק. כך לעניין הפקדת הכספים ולעניין עיכוב הביצוע טענה, כי יש לאבחן את עניין דמארי מנסיבות המקרה דנא, שכן, בענייננו, ריבית הפיגורים נקבעה בפסק הדין ואין מקום לשנות ממנה חרף עיכוב ביצועו, ומשלא נקבע אחרת בהחלטת בית המשפט העליון. לפיכך נטען, כי בית המשפט קמא שגה גם בקביעתו זו. בנוסף, הוסיפה וטענה, כי שגה בית משפט קמא, שלא הטיל על המשיבים את הוצאות הדיון נוכח דחיית ערעורם, מקום בו חלק מטענות המבקשת התקבלו, ומנגד ערעורם של המשיבים על החלטת כב' הרשם, נדחה.

דיון והכרעה

7.ייאמר מיד ובכל הכבוד הראוי, כי לאחר שבחנתי את טענות המבקשת, כעולה מהבקשה על צרופותיה, עיינתי בהחלטת בית משפט קמא ובהחלטת כב' הרשם, נחה דעתי כי הבקשה אינה מצריכה תשובה ודינה להידחות מבלי להיזקק לתשובת המשיבים.

8.בטרם נידרש לטענות המבקשת, יש להידרש לטענתה, הדיונית החלופית, כפי שהובאה בבקשה, לפיה עומדת לה זכות ערעור על ההחלטה. בטענה זו אין ממש. סעיף 80 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, קובע (ס"ק (ב)), כי ערעור על החלטה של רשם ההוצאה לפועל, לפי סעיף 19, ניתן לערעור בזכות לפני בית משפט שלום. כמו כן נקבע (ס"ק (ב2)), כי פסק דין של בית משפט שלום בערעור שהוגש, ניתן לערעור לפני בית משפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי. בענייננו, אין חולק, כי המבקשת הגישה ערעור על החלטת כב' הרשם וערעורה נדחה בגדר ההחלטה (אף שיש לראות בה על פי מהותה ותוכנה – פסק דין) ומשכך, השגתה כיום על ההחלטה, מצריכה רשות מבית המשפט המחוזי. מכאן, כי אין ולא עמדה למבקשת זכות ערעור על ההחלטה, אלא היה בידיה לעתור לבית משפט זה על דרך של בקשת רשות ערעור, בלבד (דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה שביעית, יולי 2011) 112-118; להלן – "בר אופיר"). ומכאן לבקשה לגופה.

9.משאלה הם פני הדברים, טענות המבקשת בגדר הבקשה, הינן ניסיון נוסף לשנות מהחלטת כב' הרשם לאחר שערעורה על קביעותיו נדחה על ידי בית משפט קמא. בעניין אפשרות השגה על החלטת רשם ההוצאה לפועל ולאחריה, על פסק דין, בערעור, בעניין טענת "פרעתי" נקבע, כי "...הכלל הנוהג בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. יתרה מכך, לא תינתן רשות ערעור אפילו אם עולה בעניין שאלה משפטית חשובה אך אין בפתרונה כדי להשפיע על תוצאת הערעור (ראו: המ' 71/52 מיקא נ' נתנזון, פ"ד ז(2) 1155 (1953))" (רע"א 9636/08 המועצה הדתית ראש העין נ' עודד שמריה (טרם פורסם), 27.04.2009; רע"א 369/10 אלברט אוחיון ו-121 אח' נ' עזרא חממי (טרם פורסם), 30.05.2010, להלן – "עניין אוחיון"; בר אופיר, שם). בענייננו, לא שוכנעתי כי הבקשה מעוררת טענה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" ודי בכך כדי לדחותה.

10.למעלה מהצורך, ואף כי הדבר איננו נדרש יוער, כי אין ממש בטענות המבקשת, גם לגופן. לעניין הקביעה, כי יש לראות בהפקדת הכספים בקופת בית המשפט כמעין תשלום על חשבון החוב הפסוק ולנכות את שיעורם מגובה החוב, נכון למועד הפקדתם, לא מצאתי כי נפל פגם בקביעת בית משפט קמא (כמו גם בקביעת כב' הרשם). אכן נכון, כפי שהובא בהחלטה, עמדה למבקשת האפשרות לפדות ולקבל לידיה את הכספים שהופקדו בקופת בית המשפט, ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה. זאת ועוד, אין גם ממש בטענה, לפיה נהנו המשיבים מהפקדת הכספים. השאלה, האם יש לחייב את המשיבים בריבית (נוסף על הפרשי ההצמדה שהתקבלו מגזברות בית המשפט), בגין הכספים שהופקדו, צריכה להיבחן במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט. אין חולק, כי מקום בו הפקידו המשיבים את הכספים שבמחלוקת, בקופת בית המשפט, לא ניתן לומר, כי ניתנה להם ההזדמנות להשתמש בכסף לכל מטרה אחרת ומכאן, פשיטא, כי המשיבים לא עשו עושר ולא במשפט. לשון אחר, חזקה על אדם המחזיק בכסף, כי הוא עושה בו שימוש. אולם, כאשר ניתן לייחד כספים שנועדו למטרה מסויימת, על פי החלטת בית משפט, באופן שלא נעשה בהם שימוש על ידי החייב ונמנעה התעשרותו, אין מקום, לכאורה, להטיל עליו, חיוב נוסף המשקף את שווי השימוש בכסף (ראה והשווה: ע"א 6574/99 מדינת ישראל, משרד השיכון נ' עו"ד בנימין קריתי, מפרק חברת ביתרומעץ ואח', פ"ד נח(3) 313 (2004)).

11.אמת, מנגד, ניתן לטעון, כי במקום בו מבקש, מי שחויב בדין לערער על פסק דין ולהימנע בתקופת הערעור מתשלום החוב הפסוק, יש בבחירתו משום נטילת סיכון, לעניין שערוך החוב הפסוק, עד למועד העברת הכספים מושא החוב, לידי הזוכה, אם וכאשר ידחה הערעור. זאת ועוד, אף אם יקבע בהחלטה שיפוטית, כי בתקופת הביניים יעמיד החייב בטוחה לפירעון החוב הפסוק, לרבות הפקדתו בקופת בית המשפט, אין בכך כדי להטות את הכף, לזכותו. נדמה, כי בנסיבות אלא, בהעדר טעם של ממש, אין הצדקה לזקוף את הסיכון לחובת הזוכה והגם, שבתקופת הערעור, אין מקום להטיל על החייב תוספת ריבית פיגורים (כפי שיפורט להלן), אין לפטור אותו מהפרשי הצמדה וריבית, כחוק, שנפסקו לחובתו בפסק הדין. מכאן, ניתן לטעון לענייננו, כי הגם שאין לראות במשיבים כמי שהתעשרו בתקופת הערעור, שכן אלה לא נהנו מהחזקת הכספים שמחלוקת, בידם, ניתן לראות בכספים שהופקדו בקופת בית המשפט, ככספי המשיבים, אף שאלה אינם מוחזקים בידיהם, ועד שיועברו למבקשת, עליהם לשאת בתוספת הריבית המשקפת את שווי השימוש בכספים שהופקדו, מושא החוב הפסוק וזאת, עד למועד מסירתם בפועל לידי המבקשת (ראה: בר אופיר, 224(2)). אכן נכון, לעניין הנדון פנים לכאן ולכאן ואולם, במקרה דנן, אינני נדרש להכריע בסוגיה המשפטית (שיש להשאירה בצריך עיון), מהטעם, שניתנה למבקשת ההזדמנות לפדות את הכספים ומשבחרה שלא לעשות כן (ואין לקבל את טענתה הסתמית להיעדר יכולת, משזו לא נתמכה בתשתית ראייתית מספקת, שניתן היה להציגה לפני כב' הרשם ולמצער, לפני בית משפט קמא; בר אופיר, 115-116), אין להטיל לפתחם של המשיבים את האחריות לשאת בתשלום תוספת הריבית.

12.כללו של דבר, משלא נמצא טעם מבורר, לפיו יש להטיל על המשיבים חיוב נוסף של ריבית, בגין הכספים שהופקדו, על פי החלטת בית המשפט העליון, בצדק קבע כב' הרשם ולאחריו, בית משפט קמא, כי יש לראות בהפקדת הסכומים בקופת בית המשפט, מעין תשלום על חשבון החוב הפסוק במועד הפקדתו.

13.כך לעניין הפקדת הכספים וכך גם בעניין חיוב המשיבים בריבית רגילה, חלף ריבית פיגורים, בתקופת עיכוב ביצוע פסק הדין. שלא כמו המבקשת, הנני סבור, כי עניין דמארי רלוונטי גם לענייננו על פי התכלית העומדת בבסיסו שלפיה, "...ההחלטה בדבר עיכוב ביצוע פסק הדין נבלעת בפסק הדין קמא, בכך שהיא דוחה את 'מועד הפירעון' למועד אחר" (ראה שם, עמ' 7). אכן נכון, בפסק הדין נפסק, כי איחור בתשלום מעבר למועדים שנקבעו מזכה את המבקשת בריבית פיגורים ואולם, אין בכך כדי לשנות (ראה עניין אוחיון, לעיל; רע"א 6395/10 רות קידר נ' אי איי גי חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם), 02.12.2010). מכאן, משהוחלט על עיכוב ביצוע פסק הדין, יש לראות בהחלטה "...כדוחה את 'מועד הפירעון' למועד מתן פסק הדין בערעור" (ראה, שם). אמת, התכלית העיקרית אשר עומדת ביסוד קביעת ריבית פיגורים הינה לתמרץ אכיפה מהירה של חובות פסוקים. זהו אמצעי אזרחי לייעול אכיפת תשלום חובות פסוקים. מכאן, שריבית הפיגורים באה להבטיח את תשלום החוב הפסוק במועד. לאור מהותה ושיעורה, ניתן לראות בריבית הפיגורים סנקציה עונשית מסויימת לשם הרתעת החייב (בג"צ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2) 793, 807 (1996)). לצד תכלית חשובה זו יש לזכור, כי אין בכוחו של הצורך באכיפה מהירה כדי למנוע מבעל דין את הזכות הדיונית, המוקנית לו על פי החוק, לערער (עניין אוחיון, עמ' 7). לפיכך, לאור התכלית של ריבית הפיגורים, מחד והתכלית של עיכוב ביצוע פסק הדין עד להחלטה בערעור, מאידך עולה, כי ההחלטות בעניין עיכוב ביצוע דוחות את "מועד הפירעון" למועד מתן פסק הדין בערעור. עיכוב ביצוע כולל כל דרך של הוצאה של פסק דין, עליו הוגש ערעור, מן הכוח אל הפועל ולמעשה, מעכב את השימוש בפסק הדין בכל דרך. לפיכך נקבע, כי המשמעות של עיכוב ביצוע היא דחיית מועד ביצועו עד למועד אחר. דחייה זו מעבירה את מועד התווספות הפרשי ההצמדה והריבית על החוב לאותו מועד נדחה אחר. בתקופת עיכוב הביצוע לא מתקיימת התכלית לעודד ולתמרץ את החייב לשלם את החוב הפסוק ומכאן, שאין כל טעם והיגיון לחייב את המשיבים בריבית פיגורים על תשלום שלא מוטלת עליהם החובה לשלם בתקופה זו ואין לקבל את טענת המבקשת, כי יש לאבחן את עניין דמארי מענייננו (עניין אוחיון, עמ' 8, פיסקה שנייה). העולה מן האמור, כי אין לראות בהחלטת עיכוב הביצוע כמבקשת לשנות את שנקבע בפסק הדין אלא, לדחות את מועד הפירעון עד למועד מתן פסק הדין בערעור (בר אופיר, 224(1)).

14. מכל המקובץ עולה, כי לא נמצא כי נפלה טעות בהחלטת בית המשפט קמא המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור, במסגרת ערעור ב"גלגול שלישי", בין אם הבקשה איננה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים, ובין אם שאין בפתרונה כדי להשפיע על תוצאת הדיון בבקשה.

15.בשולי הדברים, לא מצאתי מקום להיזקק לטענות המבקשת, לעניין ההוצאות זאת נוכח הכלל, החל גם בענייננו בשינויים המחוייבים, ולפיו "...פסיקת הוצאות משפט מסורה לשיקול הדעת של הערכאה השיפוטית שלפניה נדון העניין וערכאת הערעור לא תתערב בדרך כלל בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בפסיקת הוצאות משפט, אלא אם נפלה בהחלטה טעות משפטית או כאשר התגלה פגם בשיקול הדעת" (ע"א 6021/08 לוגבינץ ואח' נ' מנורה בע"מ (טרם פורסם), 24.02.2010). בענייננו, לא שוכנעתי כי נפלה טעות משפטית ניכרת או פגם בשיקול הדעת המצדיק התערבות לעניין ההוצאות ומכאן, כי דין הטענה להידחות.

16.סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.